והארץ תשקוט 40 שנה
עלייתו של מוחמד מורסי לשלטון במצרים עלולה להפוך את המשפט לנכון מתמיד
יוסי טסטסה
מיוחד עבור העיתון היהודי-קנדי
השבוע נפל דבר מהותי בהיסטוריה של המזרח התיכון. מוחמד מורסי עיסא אל עיאט הינו
הנשיא המצרי הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות מלאות. מעבר לכך מורסי הינו נציגם של
האחים המוסלמים, תנועה אשר הייתה במשך שנים מחוץ לחוק, נרדפה, דוכתה ונראה
שעכשיו הגיעה שעתה היפה, תלוי את מי שואלים.
כאשר עזה צוהלת יש לשאול על מה ולמה וכיצד. עזה צהלה מאוד השבוע כיוון שמנהיגיה
הלא הם מנהיגי חמאס, רואים באחים המוסלמים כאחים אמיתיים הן במובן האידיאולוגי
וכמובן במהותו של המאבק בישראל. נראה שהחיבור בין עזה לסיני עתיד להיות חזק מתמיד,
המעברים יפתחו ותנועה של בני אדם, סחורות וכמובן נשק יעברו חופשי באין מפריע.
בטווח המיידי לישראל יהיה קשה מאוד לצאת לפעולה צבאית נרחבת מול עזה. בעבר
השלטון המצרי הגיב בשתיקה או בגינוי רפה לפעולות מסוג זה. היום ישראל תצטרך לחשוב
פעמים רבות על תגובה בעזה, על המידתיות ועל ההשלכות המדיניות והצבאיות כאחד.
הדבר האחרון שישראל רוצה בשלב זה של גישושים על מערכת יחסים עתידית עם מצרים
היא לבחון את סבלנותו של שלטון חדש ואינו מנוסה.
עזה היא רק מבחן קטן יחסית למדינת ישראל. לפני קרוב ל 40- שנה נלחמו צבאות ישראל
ומצרים בקרבות מרים לאורכה של תעלת סואץ. הטראומה שנקראת מלחמת יום-הכיפורים
טבועה היטב בזיכרון הישראלי עד עצם היום הזה. האם תשקוט הארץ יותר מ 40- שנה או
שמא הנבואה תהפוך לקודרת בשנה הבאה?
היה זה הנשיא המצרי המנוח אנואר סאדאת שנחת באופן מפתיע בישראל והושיט יד לשלום.
תוך שנתיים נחתמו הסכמי קמפ-דייויד ועד שנת 1982 ישראל נסוגה נסיגה מלאה מחצי האי
סיני. השלום הפך לעובדה ולחלק מהותי מאורח חייהם של אזרחי ישראל. עם התמוטטותה
של החזית המזרחית בעיראק וחתימת הסכם השלום עם ירדן נראה המצב הביטחוני
בישראל טוב מתמיד.
אך במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, הכל זמני, הכל רגעי והמטוטלת עוברת מצד לצד
במהירות בלתי נתפסת ומבלי שאף קצין מודיעין יתריע על כך. כך נעלם מובארק לאחר
שלושים שנה וכך התחלף שוב שלטון צבאי בשלטון עממי דתי שאמור למצוא פיתרונות
לבעיותיהם הקשות של 84 מיליון מצרים. אם המהפיכה תאכזב, עלול התיסכול לצאת בכיוון
אחד והוא גבולה הדרומי מערבי של מדינת ישראל.
הרבה מקבלי החלטות בירושלים ערים לתרחישים קיצוניים מסוג זה ונראה שאמירתו של
אנואר סאדאת לפיה מלחמת אוקטובר צריכה להיות המלחמה האחרונה, עלולה לעמוד
למבחן קשה בקרוב.
במצבה הנוכחי של מצרים אין לה שום אינטרס נראה לעין לחמם את הגבול עם ישראל
ולדרדר את היחסים הקרים מאוד ממילא. למצרים בעיות פנים עצומות של כלכלה בנסיגה,
עוני ופיגור טכנולוגי מהמתקדמים בעולם.
בנוסף, אמרותיו של מורסי לפיה מצרים תכבד את ההסכמים הבינלאומיים עליהם חתמה
ואמירותיו בדבר הרכב השלטון שיהיה שלטון של כולם, נוטעים מעט תקווה בקרב אלה שעוד
נשארו אופטימיים.
על פניו נראה שהמבחן הראשון יהיה מבחן הסכמי קמפ-דיוויד בשלושה ממרכיביו:
הנספח הצבאי בין ישראל למצרים – למצרים זכות להכניס כמות חיילים מוגבלת לחצי האי
סיני. הכנסת חיילים רבים וכלי נשק משוריינים תחשב הפרה בוטה של הנספח הצבאי
בהסכם.
חופש המעבר בתעלת סואץ – לכלי שיט צבאיים ואזרחיים של ישראל יעמוד למבחן אף הוא.
עצירת התנועה בתעלה תחשב בעיני ישראל כפעולה המקבילה לחסימת מיצרי טיראן על ידי
גמאל עבד אל-נאצר, פעולה שהביאה לפריצתה של מלחמת ששת הימים.
הנספח הפלסטיני בחוזה – ממשלת מצרים החדשה עלולה לראות בישראל כמפירת סעיף זה
ובעצם כמפירת ההסכם כולו ובתרחיש קיצוני עלולה לראות את ההסכם כמבוטל.
ישראל מודעת לחשיבותו האסטרטגית של הסכם השלום ונקווה שגם הממשלה במצרים
מודעת לכך. בעידן בו המטוטלת במזרח התיכון נעה במהירות מצד לצד אמירות ואמיתות
ברורות הנאמרות היום עלולות להפוך ללא רלוונטיות מחר.