כאב קולקטיבי
ביום הזיכרון הזה כולנו אחים
יוסי טסטסה
מיוחד עבור העיתון היהודי-קנדי
הדי מילותיו של הקונסול הכללי של ישראל באונטריו ובמערב קנדה, אמיר גיסין, נשמעו
למרחקים בטקס יום הזיכרון שהתקיים בשנה שעברה. גיסין אמר באותו טקס שהוא רואה
קהל שרובו ישראלי וביקש מהקהל לדאוג לכך שבשנה הבאה נוכחותה של הקהילה
היהודית- קנדית תורגש יותר.
לצערנו הרב יום הזיכרון לחללי צה”ל ומערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הוא מן הימים
הבודדים שעם ישראל מאוחד בו. אין אחד שלא מכיר, לא שמע, לא זוכר ולצערנו רבים
מאיתנו זוכרים זאת על בשרם יום- יום שעה-שעה ועבור אלה שאיבדו יקירים קרובים, כל יום
הוא יום זיכרון.
כישראלים בניכר אנו רואים את יום הזיכרון לא רק כיום זיכרון ישראלי אלא כיום זיכרון של
העם היהודי שכן צבאה של מדינת ישראל הוא המגן לקיומה של המדינה ומדינת ישראל היא
המגן לקיומו של העם היהודי באשר הוא.
התרגשתי לשמוע את דבריו של אמיר גיסין ביום ג' האחרון בבית הכנסת ”בית צדק“
שבטורונטו. גיסין נשמע נרגש, הוא שמח על הנוכחות היהודית-קנדית והדגיש בדבריו שזהו
הטקס הגדול ביותר המתקיים מחוץ לגבולות מדינת ישראל. הוא הודה למארגנים וציין בחום
ובסיפוק את הנוכחות החזקה של היהודים הקנדיים בטקס.
לצד הכאב והזיכרון הפרטי שלי על כאלה שאינם עוד, התמלאתי תחושת שייכות גדולה יותר
וחשתי חלק מאומה גדולה וחזקה. לא משנה העובדה אם היה זה נאומו של טד סוקולסקי,
יושב ראש הפדרציה היהודית בטורונטו, החזנים היהודיים ששרו שירי מולדת עבריים או
קריאת ה”יזכור“ של מרדכי בן-דת, עורכו של העיתון היהודי קנדי. הרגשתי שהקהילה
היהודית בטורונטו באה לומר לישראלים החיים בקרבה, כאבכם הוא כאבנו ועל כך כישראלי
אני מודה מקרב לב.
שוחחתי בטקס עם מספר יהודים קנדיים. חלקם סיפרו לי שהם התנדבו קרוב לשנה במדינת
ישראל שלאחר מלחמת ששת הימים. אחרים סיפרו בגאווה שבזמן שבני נוער מקומיים בילו
סביב שולחנות האקדמיה, בניהם עלו לישראל רק למען שירות בצבא ההגנה לישראל ולאחר
מכן חזרו לקנדה, כמו מילאו חובה של יהודי באשר הוא למדינתו של העם היהודי.
קרוב ל 23- אלף בני אדם חרפו את נפשם למען תקומתה של מדינת ישראל המודרנית,
מדינה יהודית גאה וחזקה לאחר 2000 שנות גלות. 23 אלף בני אדם במאה וחמישים השנים
האחרונות נתנו את היקר מכל ובמותם ציוו לנו את החיים, החופש, התקומה והגאווה.
חלק מהחללים היו עולים טריים מכל קצוות תבל אשר באו להגן על החלום ולצערנו שילמו על
כך בחייהם. חלקם היו נצר אחרון לשואה, אחרים עזבו בתים עשירים ובאו לבנות ולהילחם
על ארץ חדשה-ישנה בכפות ידיהם.
במשך שנים צעדתי במשעולי בתי הקברות הצבאיים לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל.
תמיד תהיתי מי היו אלה, כיצד נראו, מה חוו ברגעיהם האחרונים ומי הם אלה שמתגעגעים
אליהם כל כך. השקט בבתי הקברות הצבאיים הוא מופתי. המצבות מסודרות באחידות.
זקנים יושבים לצד אבני השיש ומלטפים זיכרון רחוק. אחרים מספרים לילדים רכים שכאן
נמצא הדוד שלעולם לא הכירו – יהי זכרם ברוך.
טוב עשו מנהיגיו של עם ישראל בעת החדשה שהצמידו את יום הזיכרון ליום העצמאות, זאת
למען נבין ונפנים היטב שהדברים שזורים זה בזה ותלויים זה בזה וכל אדם עצמאי וחופשי
במדינת ישראל צריך להיות מוכן ליום פקודה בכדי לשמור על אותו חופש נכסף.
תהיה נשמתם הקדושה של הנופלים במערכות ישראל ובפעולת האיבה צרורה בצרור החיים
ותחי מדינת ישראל לנצח נצחים.