על חבל דק
הגרעין האיראני והדילמה של הנהגת ישראל

מיוחד עבור העיתון היהודי-קנדי

השנאה התהומית של איראן לישראל, התחילה ממהפכת 1979 , המשיכה עם כינונו של
משטר האייתולות והקצינה עם הגעתם להנהגה של עלי חמינאי ומחמוד אחמדינג'אד.
במקביל להצהרות הלוחמניות של ההנהגה האיראנית הולכת ומתפתחת באיראן יכולת
מעשית מסוכנת במיוחד שנראה שהיא האיום הגדול ביותר שקם על העם היהודי ומדינתו
מזה 70 שנה.

הנושא אינו חדש וגם הכותרות אינן חדשות. איראן מעשירה אורניום בדרגות שונות כבר
מספר שנים, היא מפתחת תכנית טילים מתקדמת ומה שהתבסס בעבר על דגמים שהיוו
חיקוי לסקאד הרוסי, הפך עם השנים לתעשייה צבאית מתקדמת עם יכולת שיגור לטווחים
של 2,000 ק"מ (טיל הסאג'יל).

כלי נשק גרעיניים בידי אויב מר במיוחד של ישראל אינם תענוג גדול, וזה בלשון המעטה.
מנהיגי ישראל לדורותיהם תמיד ראו באיום גרעיני על ישראל שאלה קיומית ממדרגה
ראשונה ונראה שבימים אלה כשהזמן דוחק, ניצבת ההנהגה הישראלית בפני דילמה לא
פשוטה.

הכותרות ברורות והמציאות ברורה ועימם גם המגבלות למיניהן; הצבאיות, האזרחיות
והמדיניות. תקיפה באיראן בשנת 2011 , אינה דומה כלל וכלל לתקיפה שאירעה בעיראק
בשנת 1981 . בניגוד לכור העיראקי שהיה בטווח קרוב יחסית ובנוי על פני השטח, רוב מתקני
הגרעין והעשרת האורניום באיראן מפוזרים על פני שטחים נרחבים ומרוחקים, מרביתם
מתחת לפני הקרקע כדוגמת ראה מתקן הצנטריפוגות התת-קרקעי בנתאנז.

בנוסף, היכולת הצבאית האיראנית, וזו כוללת את סוריה, חיזבאללה, חמאס והג'יהאד
האיסלאמי גבוהה מונים מיכולותיו של סאדם חוסיין לפני 30 שנים. לאיראן ובנות בריתה
יכולת פגיעה משמעותית בעורף הישראלי ובמתקנים האסטרטגיים של מדינת ישראל. מנגד
האפשרות, חלילה, שישראל תותקף בעתיד בנשק להשמדה המונית נראית הרבה יותר
מאיימת מהאלטרנטיבה הנוכחית.

מנהיגי ישראל נדרשים מן הסתם לשיקול דעת צבאי וכן לחשוב על היום שאחרי ועל פניה של
המדינה לשנים הקרובות. ייתכן ולפנינו שנים מרות של מלחמה בקנה מידה גדול ולאורך זמן,
משהו שלא צה"ל ולא החברה הישראלית התנסו בו מעולם.

בנוסף לאלה, הזירה המדינית הגלובאלית אינה פשוטה. איראן כבר הצהירה שכוחות ארה"ב
באפגניסטאן ובעיראק ייחשבו למטרה לגיטימית אם יותקפו מתקניה הגרעיניים על ידי
ישראל. ישראל אינה רוצה להביך את ארה"ב ובעלות בריתה בנאט"ו ובאיזור אך גם אינה
רוצה להצטייר כחסרת איום מול איום אדיר המופנה בעיקר לעברה.

בשבוע שעבר ישראל מתחה את שריריה מעט ושיגרה באור יום טיל בליסטי לשמי המזרח
התיכון. הטיל שוגר באור יום ונראה שבכוונתו להזכיר לתושבי הסביבה הקרובה שלא רק הם
מצוידים בטילים וכי ישראל מסוגלת, אם תצטרך, להגן על עצמה בכל אמצעי העומד
לרשותה.

גם הדיווחים על תרגולים של חיל האוויר על אדמת איטליה שכללו טיסה לטווח ארוך
ותדלוקים אוויריים אינם משאירים מקום רב לניחוש לגבי התרחישים שחיל האוויר פועל
לקראתם. בנוסף לאלה פיקוד העורף יקיים בקרוב תרגיל רחב היקף של נפילת טילים באזור
המרכז, כמו היערכות לתגובת נגד של הצד השני וכן הבנה שהמלחמה הבאה תהיה מלחמה
על העורף. נסראללה עצמו הצהיר לאחרונה שהמלחמה הבאה תתחיל בת"א.

ממשלת ישראל והנהגתה צועדת על חבל דק. חבל צבאי, חבל דיפלומטי וכן חבל אזרחי.
התסריטים, הכותרות וההתבטאויות מזכירים במידה רבה את הימים בהם ניקיטה חרושצ'וב
שלט בברית המועצות וג'ון פ. קנדי הנהיג את ארה"ב. הבה נקווה כולנו שגם הסיומת של
המשבר הנוכחי תהיה כמו זו של תקופת המלחמה הקרה, במלחמה מסוג זה אין מנצחים,
רק מפסידים.