כשסבתא באה לביקור
לחיים בקנדה יש משמעויות משפחתיות עמוקות
יוסי טסטסה
עבור העיתון היהודי-קנדי
כשסבתא נחתה בשדה התעופה הייתה התרגשות גדולה. מה שעבור ישראלים רבים הינו עניין שבשגרה והמפגשים עם הוריהם תכופים ורגילים הם עבורנו עניין נדיר וכל דקה ביחד היא יקרה וחשובה.
כשסבתא נכנסה הביתה הכל נראה לה מוזר ולא שייך כיוון שבזיכרונות שלה הבית שלנו נמצא במרחק שעה נסיעה ולא במרחק של 11 שעות טיסה והמבנה הזה בקנדה הוא לא ממש בית עבורה אלא סתם מקום שמתגוררים בו.
כישבנו עם סבתא לארוחת ערב ביום שישי לפתע קלטנו עד כמה אנחנו חיים כאן לבד בלי הורים, בלי אחים ואחיות ובלי קרובי משפחה. את החברים הותיקים השארנו מאחור ואנו בונים לנו כאן חיי חברה חדשים.
כשסבתא הביטה בילדנו הקטן היא קלטה עד כמה הוא גדל ובעצם עד כמה היא כלל לא מכירה אותו ודמעה נראתה על לחיה. כשהיא התחילה לדבר אליו בעברית הוא הבין את רוב המילים אך לא את כולם. הוא ענה לה בעברית אך גם שרבב מילים באנגלית שסבתא לא הבינה.
כשסבתא דברה עם ביתנו הגדולה התקשורת הייתה הרבה יותר קלה ויותר משהן דיברו על מה שיהיה הן דברו על מה שהיה ואיך היה, ובעצם כמה היה נפלא שם במדינת ישראל והלוואי שיום אחד כל זה יחזור להיות מציאות יומיומית.
כשסבתא יצאה לשתות קפה עם ההורים היא הרשתה לעצמה להתרגש, לצחוק וגם להזיל דמעות. היא אמרה שהיא הייתה רוצה לראות אותנו יותר ולראות את הילדים גדלים במציאות ולא רק בסיפורים ובשיחות טלפון.
כשסבתא חיבקה, החיבוקים היו יותר חזקים, יותר חמים ויותר נעימים. כמו כולם ידעו שעוד מעט הביקור יסתיים וסבתא תחזור לישראל וכולנו נמשיך להתגעגע עד לפעם הבאה שניפגש.
כשסבתא עזבה הבנו עד כמה אנחנו ההורים נושאים הרבה על כתפינו כמהגרים כדור ראשון בארץ חדשה ועד כמה האחריות עלינו כבדה בפרנסה, בדאגה לחינוך, לבריאות וכמובן לזהות לשפה וכדי שלא נשכח מי אנחנו ומאין באנו.
תודה שבאת סבתא, שהזכרת לנו ולו לזמן קצר הרבה דברים שנראה ששכחנו ותודה על האהבה האינסופית ותודה שאפשרת לנו להיות שוב ילדים.