איזו תקופה מדהימה את עוברת עכשיו, מה
מביטה בי שירה בעיניים מצומצמות. אני מחייכת
בצינעה
בצינעה
איזו תקופה מדהימה את עוברת עכשיו, מה?
מביטה בי שירה בעיניים מצומצמות. אני מחייכת
בצינעה. "כן," מצטרפת גלית, "כל ההצלחה של
ההצגה, והתוכניות הגרנדיוזיות, שיחקת אותה!"
ושוב המבט הסוקר אותי באופן מצומצם. "את גם
נראית ממש טוב." מסכמת מירב. "יפה לך המראה
הנשי השופע." אנחנו עומדות במרכז הסלון רחב הידים של אחד מידידינו
בת’ורנהיל. כולם עטים על הבופה המפואר, ואחד על השני. הסיבה
הרישמית לחגיגה – לפרגן לי. הסיבה הפחות פורמלית – להבין למה
לעזאזל, ואיך, נהיה לי טוב כל כך…
"שמעתי שקיבלת הצעות לכתוב תסריט?" מושיט לי כוס שמפניה נוספת
עודד. דורית, אישתו, קרבה אלינו במהירות ומסבירה לו. "זה לא סגור עד
שהגברת השמנה שרה." עודד מחייך, "אה, אז את גם הולכת לשיר?" הוא
מברר בטקט, ואני בורחת לצד השני של החדר. דורית דולקת אחרי. "הוא
לא התכוון. גברים הם מטומטמים, זה חדש לך? חוץ מזה, מי אמר שצריך
לרזות כדי להצליח? את תצליחי, כולנו כאן סגורים על זה."
במכונית, אני שותקת ומאיר מלהג. "כמה פירגון. היית מאמינה שהחבר’ה
שלנו כאלה בסדר? מי אמר שהישראלים קנאים?" אני שותקת. "מה?"
הוא שואל, "לא ככה? כולם רק רצו שיהיה לך טוב." אני עדיין מהורהרת.
קשות. "אל תגידי לי שעשו לך עין הרע. אני מת ממך." הוא מגיע לעיקר.
אני צוחקת, אני הרי לא מאמינה בעין הרע. מה, אני איזו פרימיטיבית?
הגרון שלי מתחיל לגלות סימני אי שקט בשעות הבוקר המוקדמות.
בשעה שמונה, השקדים כבר נפוחים, והחום נוסק ל 39- מעלות. כואב לי
הצוואר, והזרועות בקושי זזות. אנחנו רצים לרופאה, שרושמת
אנטיביוטיקה ביד רחבה ובזרוע נטויה. אנו חוזרים הביתה, אני נכנסת
למיטה, מתכסה בשמיכת פוך כבדה ולא יוצאת ממנה שבוע שלם. אני
שותה תה עם לימון שישים פעם ביום, נאנחת כמו זקן בא בימים,
מתעטשת, משתעלת, מקללת, מאמללת, מקטרת, מטרטרת, ומסבירה
למאיר שבחיים אני לא אצא מזה. אבל אז, מאיר מבטיח לי שיש לו
הפתעה בשבילי. אתמול הוא הלך לסוכן נסיעות, ואירגן לנו קרוז מטורף
הכל-כלול להבראתי הפיזית והנפשית. "כך נחגוג רק אנחנו את השמחות
שלנו, בפרטיות." הוא מסכם, בעודי חובקת אותו באושר, ומייד מחלימה.
שלל טלפונים תוקף את מעונינו כבר למחרת. "שמענו מעוזי הסוכן,
שאתם לוקחים קרוז יוקרתי. יש כסף, מה?" זו דורית. "איזה יופי! אתם
נוסעים לעשות קצת דולצ’ה ויטה, הא?" טלפון שני, זו שירה. "תעשו
חיים!" מצווה מירב. ועוד ועוד, שלל שיחות מפרגנות, המאחלות כל טוב.
אומרים שעין הרע לא עובר דרך הטלפון.
אז אומרים
מביטה בי שירה בעיניים מצומצמות. אני מחייכת
בצינעה. "כן," מצטרפת גלית, "כל ההצלחה של
ההצגה, והתוכניות הגרנדיוזיות, שיחקת אותה!"
ושוב המבט הסוקר אותי באופן מצומצם. "את גם
נראית ממש טוב." מסכמת מירב. "יפה לך המראה
הנשי השופע." אנחנו עומדות במרכז הסלון רחב הידים של אחד מידידינו
בת’ורנהיל. כולם עטים על הבופה המפואר, ואחד על השני. הסיבה
הרישמית לחגיגה – לפרגן לי. הסיבה הפחות פורמלית – להבין למה
לעזאזל, ואיך, נהיה לי טוב כל כך…
"שמעתי שקיבלת הצעות לכתוב תסריט?" מושיט לי כוס שמפניה נוספת
עודד. דורית, אישתו, קרבה אלינו במהירות ומסבירה לו. "זה לא סגור עד
שהגברת השמנה שרה." עודד מחייך, "אה, אז את גם הולכת לשיר?" הוא
מברר בטקט, ואני בורחת לצד השני של החדר. דורית דולקת אחרי. "הוא
לא התכוון. גברים הם מטומטמים, זה חדש לך? חוץ מזה, מי אמר שצריך
לרזות כדי להצליח? את תצליחי, כולנו כאן סגורים על זה."
במכונית, אני שותקת ומאיר מלהג. "כמה פירגון. היית מאמינה שהחבר’ה
שלנו כאלה בסדר? מי אמר שהישראלים קנאים?" אני שותקת. "מה?"
הוא שואל, "לא ככה? כולם רק רצו שיהיה לך טוב." אני עדיין מהורהרת.
קשות. "אל תגידי לי שעשו לך עין הרע. אני מת ממך." הוא מגיע לעיקר.
אני צוחקת, אני הרי לא מאמינה בעין הרע. מה, אני איזו פרימיטיבית?
הגרון שלי מתחיל לגלות סימני אי שקט בשעות הבוקר המוקדמות.
בשעה שמונה, השקדים כבר נפוחים, והחום נוסק ל 39- מעלות. כואב לי
הצוואר, והזרועות בקושי זזות. אנחנו רצים לרופאה, שרושמת
אנטיביוטיקה ביד רחבה ובזרוע נטויה. אנו חוזרים הביתה, אני נכנסת
למיטה, מתכסה בשמיכת פוך כבדה ולא יוצאת ממנה שבוע שלם. אני
שותה תה עם לימון שישים פעם ביום, נאנחת כמו זקן בא בימים,
מתעטשת, משתעלת, מקללת, מאמללת, מקטרת, מטרטרת, ומסבירה
למאיר שבחיים אני לא אצא מזה. אבל אז, מאיר מבטיח לי שיש לו
הפתעה בשבילי. אתמול הוא הלך לסוכן נסיעות, ואירגן לנו קרוז מטורף
הכל-כלול להבראתי הפיזית והנפשית. "כך נחגוג רק אנחנו את השמחות
שלנו, בפרטיות." הוא מסכם, בעודי חובקת אותו באושר, ומייד מחלימה.
שלל טלפונים תוקף את מעונינו כבר למחרת. "שמענו מעוזי הסוכן,
שאתם לוקחים קרוז יוקרתי. יש כסף, מה?" זו דורית. "איזה יופי! אתם
נוסעים לעשות קצת דולצ’ה ויטה, הא?" טלפון שני, זו שירה. "תעשו
חיים!" מצווה מירב. ועוד ועוד, שלל שיחות מפרגנות, המאחלות כל טוב.
אומרים שעין הרע לא עובר דרך הטלפון.
אז אומרים