לאירן באהבה
ניצוץ של אהבה בים של שנאה
יוסי טסטסה
מיוחד עבור העיתון היהודי-קנדי
השבוע החולף לא היה קל וזאת בלשון המעטה. הרצח הנתעב בטולוז של ארבעה יהודים
מתוכם שלושה ילדים תמימים עוד מכה בנו גלים ומותיר כל אחד מאיתנו בתדהמה. זה
מחזיר אותנו לאותה תדהמה עם היוודע הרצח של בני משפחת פוגל.
לשני אלה מכנה משותף נוראי, שנאה עיוורת נטולת מעצורים שמביאה אדם ליטול את חייו
של ילדים רכים בשנים שלא חטאו במאום וטרם טעמו את טעמו של העולם. איני מצליח
להבין את אותה עוצמה של שנאה ומחשבה מעוותת המביאה אדם לרצוח ילדים חסרי ישע.
לתוך השנאה הפרטית מצטרפת גם שנאה קולקטיבית. זו מתבטאת בהצהרות ההולכות
ומתלהמות של מנהיגי המזרח התיכון בגנותה של ישראל. תהא זו תגובתו הצינית של
ארדואן על האירועים האחרונים בדרומה של ישראל ובעזה.
נמשיך בתגובתה ההזויה של סוריה לאותם אירועים באותה שעה בה נאמניו של הנשיא אסד
טובחים בנשים וילדים באש חסרת מעצורים, ונסיים במציאות ההזויה בה נציג של אירגון
טרור רצחני הלא הוא החמאס, נשא נאום בוועדה לזכויות האדם של האומות המאוחדות. עד
אנה יוכל המוסר והצדק האנושי להידרדר?
דווקא בתוך מציאות השנאה התהומית נדלק ניצוץ קל של תקווה. משפחה ישראלית מן
היישוב החליטה לפרסם בדף הפייסבוק שלה את הכותרת: ”אירן, לא נפציץ אתכם, אנחנו
אוהבים אתכם“.
מה שהחל ככרזה תמימה תפס הד תקשורתי רב והגיעה לרשתות תקשורת בתפוצה
עולמית, האתרים המובילים בישראל, אתרים מובילים במערב והחשוב מכל אתר אל-ג'זירה
המשפיע רבות על הלך הרוח בעולם הערבי והמוסלמי.
לשמחתי, רבות מהתגובות היו אוהדות ונראה שאנשים רבים הן בעולם היהודי והן בעולם
המוסלמי מוכנים לחיות בשלום ובאהבה ולפרק את חומות השנאה. היו כאלה שהיו ציניים
ותהו מתי ישראלים יביעו את אהבתם לפלסטינים.
לאלה אני רוצה לומר שהאהבה ישנה והיא שם כל הזמן. כל שעליהם לבדוק הוא כמה ילדים
פלסטינים מגיעים לטיפולים בבתי חולים ישראלים לתיקון מומים, טיפול במחלות כרוניות ואף
הצלת חיים.
רבים הם המקרים בהם פלוני ואלמוני הולכים לעולמם בנסיבות שונות ואבריהם מושתלים
בגופם של אחרים. פעם היה זה יהודי שהציל חיים של חמישה פלסטינים ופעם היה זה
פלסטיני שהציל חיים של חמישה יהודים. אם הזהות הביולוגית כל כך קרובה עד כדי
התאמת איברי גוף, היכן איבדנו את הדרך של הזהות האנושית?
נחזור לענין האיראני. בין ישראל לאירן היו יחסים חמים שנמשכו במשך עשרות שנים. פליטי
שואה מצאו מקלט באירן עד לסיומה של המלחמה. בין 1979 – 1948 היחסים בין המדינות
היו מצוינים ותוך שלושים שנה מאז מהפיכת חומייני השנאה השתלטה על אירן וחומות
ההגנה והחשש הכבד נבנו והתעצמו בישראל.
אני מציע למנהיגי המזרח התיכון ללמוד אהבה מאזרחיהם ובעיקר להקשיב לרחשי ליבם.
תפסיקו לבנות חומות של שנאה, להיפך פרקו את החומות ותנו לאהבה להיכנס לכל פינה
אפשרית, למען הילדים של כולם.
