לקח מינכן
ההתעלמות הבוטה מזכר נרצחי מינכן מזכירה לנו את הצביעות העולמית
יוסי טסטסה
מיוחד עבור העיתון היהודי-קנדי
ספורט הוא דבר נפלא, הוא גורם לך לשחרר אנרגיה מגופך, להרגיש צעיר ולהרגיש חופשי.
חייהם של ספורטאים מקצועיים הם אופרציה אחרת לגמרי, הם מוכווני מטרה, מוכווני יכולת
ושוקדים בעמל רב לפתח, לשפר ובעיקר לשמר את יכולתם הפיזית. לפיכך תחרויות למיניהן
הן מקום לביטוי של יכולתו האישית של האדם להישגיו האישיים וכן מהוות, במידה וזכה,
תגמול על הישגיו ויכולותיו.
האולימפיאדה היא עבור רבים מספורטאי תבל שיאה של קריירה. ישנם כאלה המכוונים
לתחרויות שייערכו בעוד שמונה שנים מהיום ואפילו שתיים עשרה שנים. ברמה
האינדיבידואלית המשחקים האולימפיים הם חלום רטוב ואף חלון זמנים צר במיוחד כדי
להירשם בהיכל התהילה הנצחי של הספורט העולמי.
כולם זוכרים את האתלט האמריקני ג'סי אוונס, את ה"קטר הצ'כי" אמיל זטופק, את קארל
לואיס, את השחיין היהודי מארק ספיץ האגדי, הקופץ לרוחק בוב בימון והאצן הקובני אלברטו
חואנטורנה.
למין חידושם בתקופה המודרנית בשנת 1896 ביוון, למשחקים האולימפיים היה מקום של
כבוד בעידן המודרני. האנושות לצערנו, נוטה לפתור את בעיותיה בצורה אלימה. עמים
ואומות נלחמים זה בזה במשך דורות ושופכים דם רב על מנת לשמר סכסוכים מיותרים
לנצח. והנה באים להם המשחקים האולימפיים ובהם אפשר להתחרות הן על הכבוד הלאומי,
הן על האגו והן על הגאווה וזאת מבלי לשפוך ולו טיפת דם אחת. כך היה וכך צריך היה
להיות.
לצערי הרב, המקום הנייטרלי והקדוש הזה של ספורט נקי, של סובלנות, של קרבות שבהם
אין מתים ואין פצועים, של ניקיון וטוהר הפך למלכודת צינית עבור הספורטאים הישראלים
במשחקי מינכן בשנת 1972 . ציניקנים ופחדנים ניצלו את חולשתם של אחרים ופתחו במסע
רצח פחדני.
הסיפור ידוע ולא אלאה בפרטים על שמם של ה 11- , חייהם והטרגיות שבמותם העצוב
והנורא.
הוועד האולימפי בחר שלא לעמוד דקת דומייה לזכר מותם של 11 חללי מינכן. הוא בחר
להתעלם מזכרם כיוון שבעיני הוועד היו אלה ישראלים ולא ספורטאים. לפיכך, ציון זכרם של
ישראלים מערב חס וחלילה פוליטיקה בספורט, עלול לפגוע ברגשותיהם של אומות יריביות
(שלא ממש מבינות במהות הספורט) ופוגעות בטהרו של המפעל האולימפי.
בעצם החלטתו המגוכחת, ירה לעצמו הוועד האולימפי ברגל. היה צריך להתייחס ל 11- חללי
מינכן כאל חיילים אולימפיים שנפלו רק כי רצו להתחרות ולשחק ולא כי היו ישראליים. על
הוועד להתייחס אליהם כאל חללי המשחקים האולימפיים ולא כאל חללים ישראליים.
עצם ההתעלמות מיום השנה הארבעים לטבח, נותנת לגיטימציה לאלה שעשו זאת בעבר,
ולצערי עלולים לעשות זאת בעתיד. כנראה שהמשחקים האולימפיים על אף תמימותם
הספורטיבית והרב-תרבותית מלאים בפוליטיקה, אינטרסים ושאר שיקולי דעת הנסתרים
מעיני רובנו.
אני אזכור לנצח את חללי מינכן. אזכור את הצביעות, את האכזריות שבמקרה ובעיקר אזכור
את הלקח המאוד פשוט שעלינו לדאוג לעצמנו ולא לסמוך יתר המידה על אחרים. המשחקים
הם אמנם במה לתחרות טהורה אך מתחת לפני השטח מבעבעים מים רותחים ושחורים ויש
לדעת היטב היכן לדרוך והיכן לא.
בטקס המשחקים האולימפיים המשלחת הישראלית ענדה בגאווה סרטים שחורים על בגדיה
למען יראו כולם ובעיקר יזכרו ש 11- ספורטאים שרצו לחזור הביתה עם חיוך ואולי עם
מדליה, חזרו בארונות והפצעים לא מגלידים עד עצם היום הזה.
יהי זכר 11 חללי מינכן מבורך.