בנות ברית לנצח?
מה קורה כשחברים ותיקים פונים לכיוונים שונים
יוסי טסטסה
מיוחד עבור העיתון היהודי-קנדי
כאשר בשנת 1991 התפרקה ברית המועצות למספר מדינות הכריזו מדינאים ואנליסטים
פוליטיים על היווצרו של סדר עולמי חדש. סדר שבו יש מעצמה אחת בלבד אשר קובעת את
ה"בון- טון" בעולם ועל פיה יישק דבר.
הייתה זו כמובן ארצות הברית של אמריקה והימים הם שלהי כהונתו של הנשיא ג'ורג' בוש
הראשון שלאחריה באו שמונה שנות כהונה של הנשיא ביל קלינטון. כבר באותם ימים
התנהלו מגעים מדיניים רבים בין ישראל לשכנותיה, להזכיר בתחילת שנות ה 90- של המאה
הקודמת לישראל היה הסכם שלום רק עם מצרים.
אם עד אז את הצד הערבי ייצגה ברית המועצות במשא ומתן, לפתע הפכה ארצות הברית
לנציגה המקובלת על שני הצדדים. היא תיווכה בין ישראל לפלסטינים, תיווכה בין ישראל
לירדן, מגעי תיווך אלה הולידו את הסכמי "אוסלו" משנת 1993 ואת הסכם השלום עם ירדן
משנת 1994 . וורן כריסטופר היה אז מזכיר המדינה האמריקני, זוכרים?
ישראל נהנתה באותם שנים הן מתמיכה אמריקנית חסרת תקדים, הן במישור הצבאי והן
במישור המדיני ובכך היו לה דרגות חופש רבות להתעקש על עמדותיה ולהקנות תחושת
ביטחון, לפחות למראית עין, לאזרחיה.
אלא שטבעו של גלגל להתהפך. תהליכים אשר התרחשו במזרח התיכון ובעולם החל משנת
2008 יצרו מציאות מבהילה למדי אם מסתכלים עליה בעיניים ישראליות.
משבר ה"סאב-פריים" בשוק הדיור האמריקני בשנת 2007 שהוביל למפולת המניות הגדולה
בשנת 2008 נמשך עד היום ו"המעצמה היחידה" מצאה עצמה מתמודדת עם בעיות פנים
קשות, חברתיות, כלכליות, ופוליטיות פנימיות.
לפתע האיש החשוב אינו הנשיא או שר ההגנה אלא דווקא אנשים פחות מפורסמים כמו אלן
גרינספן ובן-שלום ברנינקי, האחד היה יושב ראש הפדרל ריזרב והשני מכהן בתפקיד בימים
אלה והוא אובד עצות על דרכים להשיב צמיחה לכלכלה הגדולה בעולם ולשפר את מצב
רוחם של אזרחיה.
ביקורת קשה הוטחה בממשל הקודם ששלח את "הבנים" לעיראק ולאפגניסטאן, בזבז
טריליונים על מלחמות מיותרות, הביא אפס תוצאות מדיניות, האיץ את המשבר הכלכלי
והוסיף כמה אלפי קברים מיותרים לבתי הקברות האמריקניים.
הנשיא הנוכחי ברק אובמה ניצל את המומנטום והוציא את חיילי ארצות הברית מעיראק.
היציאה מאפגניסטן היא רק שאלה של זמן ונראה שהמלחמה שם אינה מובילה לשום אופק
מדיני או צבאי. למרות שהנשיא ברק אובמה הוא דמוקרטי, הנסיבות הגלובליות של
התכנסות פנימה התאימו ככפפה ליד לאג'נדה המדינית של הנשיא והוא מיצה אותה עד תום.
עד שנת 2008 נהנתה ישראל מתמיכה אמריקנית כמעט אוטומטית, היחסים בין אריאל שרון
לג'ורג' בוש הבן היו נפלאים ונראה שהברית איתנה מתמיד.
אך אז התחלפו המנהיגים והתחלפו להם הנסיבות. השפעתה של ארצות הברית במזרח
התיכון החלה פוחתת בקצב מואץ. חלק מההנהגה רואה את הסחבת בנושא הפלסטיני
כפוגעת באינטרסים אמריקנים במזרח התיכון ולפתע בעל הברית האולטימטיבי מטה כתף
קרה למדינת ישראל – ככה זה כשחברים ותיקים פונים לכיוונים שונים.
בשקט בשקט, איראן המשיכה לפתח את תכניתה הגרעינית והחלה צוברת עוצמה צבאית
ומדינית באזור. ה"אביב הערבי" שבא לאחר מכן טרף את הקלפים. ארה"ב שקיוותה לניצני
דמוקרטיה של צעירים נלהבים מוצאת עצמה מתמודדת עם משטרים בעלי דוקטרינה דתית
ומיושנת. אכן מזרח תיכון חדש-ישן עם מציאות חדשה, מנהיגים חדשים וסיכונים הרבה יותר
גדולים.
בעיניים ישראליות אנו מתקרבים מהר מאוד למציאות צבאית ומדינית שהייתה טרום מלחמת
1967 . אין תמיכה ממעצמה ספציפית ואיובים רבים מקיפים את ישראל מכול עבר ועם כוונות
ברורות להיכנס עימה לעימות, השאלה היא מתי ובאיזה נסיבות.
לשאלה אחת אין לאיש תשובה, האם ברגע האמת תמצא ישראל תמיכה גורפת במישור
הצבאי והמדיני או שמא, כמו בשנות קיומה הראשונות תאלץ ישראל להתמודד לבדה בכל
חזית. הקול של "לסמוך רק על עצמנו" הולך ומתגבר בארץ הקודש.